פסק-דין בתיק ת"א 8147-10-09

תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע בעקבות תקיפה שתקפו אותו הנתבעים. הנתבעים הורשעו בתקיפה על-פי הודאתם ואין חולק באשר לאחריותם. חילוקי הדעות נוגעים לטענת הנתבעים כי יש לייחס לתובע אשם תורם ולהיקף הנזק. הצדדים הגיעו להסכמות כי ההכרעה תינתן ללא צורך בשמיעת עדים ובהתאם לחומר הראיות שהוגש, להוראות סימן ז' ל פקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"א-1971 ( פקודת הראיות) ולסיכומיהם בכתב.

הצדדים

1.    התובע והנתבעים הם שכנים המתגוררים בחלקות צמודות ברחוב מורדי הגטאות 38 בהרצליה. בין הצדדים נתגלע סכסוך מקרקעין רב שנים בנוגע לגבולות החלקות וכן לבעלות במבנה. היבטים מסוימים של סכסוך זה הובאו להכרעת ערכאות משפטיות (בש"א (ת"א) 159356/06 ות.א (ת"א) 50706/08) וכן ננקטו הליכים נוספים לרבות תלונות על אלימות וצווי הטרדה מאיימת. למרבה הצער לא עלה בידי הצדדים לפתור את הסכסוך בדרכי שלום או במסגרת הליך משפטי מתאים שיביא את המחלוקות לסיומן, והסכסוך הלך והתפתח.

התקיפה

2.    ב-31/10/08 הגיע התובע, מלווה בחשמלאי, למבנה שהוא בליבת הסכסוך בין הצדדים. למקום הגיעו גם הנתבעים. בין הצדדים החל דין ודברים שבסיומו תקפו הנתבעים את התובע וגרמו לו פגיעות של ממש. אעיר כי התובע טוען שהגיע למבנה בהתאם להסכמות אליהן הגיעו הצדדים בבית-המשפט בבש"א 159356/06, ואילו הנתבעים סבורים כי הגעתו למקום הייתה מנוגדת להסכמות, כשכל צד מפנה לסעיף אחר בהסכמה (ראו גם ההחלטה בת.א. 50706/08). 

3.    כנגד הנתבעים הוגש כתב אישום בשל תקיפת התובע (ת"פ 50376-11-11). תחילה כפרו בכתב האישום, אולם ב-18/02/13 חזרו בהם מכפירתם והודו כי " תקפו ... בצוותא חדא את [התובע], בכך שהכו אותו נמרצות עם קרשים, בעטו בו ברגליים, בראש ובפנים. [התובע] ניסה לברוח מהם אך הם רדפו אחריו והמשיכו להכות אותו"; וכי לתובע נגרמו " שטפי דם בפנים, שריטות בפניו ובצוואר, נפיחות במצח, נפיחות ופצע באף, המטומות בעיניים, וכאבים שהם חבלה של ממש. פגע התובע בכל חלקי גופו ובעיקר בפניו ובאפו". הנתבעים הורשעו על-פי הודאתם בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה ממשית על ידי שניים או יותר, עבירה לפי סעיף 380 וסעיף 382(א)(2) ל חוק העונשין, תשל"ז-1977.

4.    אין חולק כי בהתאם לסעיפים 42א, 42ג ו-42ד ל פקודת הראיות רואים בממצאיו ובמסקנותיו של פסק הדין הפלילי כאילו נקבעו בהליך כאן, וכי הואיל והנתבעים הודו בעובדות כתב האישום והורשעו רואים בעובדות אלו כמוכחות כלפיהם במשפט הנוכחי (ע"א 71/85 אריה חברה לביטוח בע"מ נ' סילביה בוחבוט [1987]; י' קדמי, על הראיות (חלק שלישי) תש"ע-2009, 1398). 

עוולת התקיפה

5.    הנתבעים הודו כי היכו בכוח את התובע ולפיכך ביצעו כלפיו עוולה של "תקיפה" לפי סעיף 23 ל פקודת הנזיקין (נוסח חדש) ( פקודת הנזיקין).

אשם תורם

6.    הנתבעים אינם כופרים באחריותם ובחובתם לפצות את התובע אך טוענים שיש לייחס לתובע אחריות של 50% לאירוע שכן הגיע למקום בניגוד לצווים שיפוטיים, נכנס למקרקעין שבבעלותם, קילל, ניסה לתקוף את הנתבע 1 ורעייתו ותוך כדי אף פגע פגיעה פיסית בבנם הקטין. יוער כי הנתבעים אינם טוענים באופן מפורש לקיומה של ההגנה שבסעיף 24(2) ל פקודת הנזיקין - שעניינה שימוש בכוח סביר כדי להרחיק אדם או למנוע ממנו להיכנס שלא כדין למקרקעין - וטוב שכך, שכן תנאי ההגנה אינם מתקיימים.. עם זאת, הם מצטטים את מילות הסעיף וטוענים כי נוכח הפלישה למקרקעין והתנהלות התובע לפני התקיפה יש לייחס לו אשם תורם מהותי (סעיף 14 לסיכומיהם).

בחנתי את הראיות, כולל תצהירי הצדדים, ומצאתי לקבוע שאין לייחס לתובע אשם תורם.

7.    ראשית, הטענות בדבר התנהלות התובע בזמן האירוע והטענה כי ניסה לתקוף את הנתבע 1 ורעייתו וכי פגע בבנם הקטין אינן נזכרות בכתב האישום והסניגור בהליך הפלילי אף הודיע לבית-המשפט כי " לאחר שבחנתי את הראיות הגעתי למסקנה שיהיה קושי בהוכחות הטענה של הגנה עצמית" (פרוטוקול מ-18/2/13).

8.    שנית, גם אם סברו הנתבעים כי בהתאם להסכמות משנת 2006 היה על התובע להימנע מלהגיע למבנה - ומהחלטת בית-המשפט משנת 2008 עולה כי יש טעם בטענתם - עדיין לא היתה כל סיבה לתקיפתו הפיזית החמורה של התובע ולא התקיימו התנאים המצדיקים הרחקתו בכוח מן המקום. יש לזכור כי ביום התקיפה התובע לא ביקש להשתקע במבנה אלא רק לבצע תיקוני חשמל, וכי ניתן היה להימנע מן התקיפה בקלות אם היו פונים לרשויות ומבקשים את התערבות המשטרה.

9.    ושלישית - וכאן עיקר - בהתאם לדין, וכעניין של מדיניות שיפוטית, יש להימנע מהטלת אשם תורם במקרים של מעשה אלים ומכוון, למעט מקרים חריגים ביותר בהם היה התובע מעורב באופן פעיל בקטטה וסיכן את התוקף סיכון של ממש.

10.              חיי היום יום מלאים בחילוקי דעות, בוויכוחים ואף בסכסוכים המגיעים כדי אלימות מילולית. אין לקבל את האפשרות שאירועים אלו יובילו כדבר שבשגרה לאלימות פיסית ולהטיל על מותקפים אשם תורם רק בשל מעורבותם בוויכוח מילולי. האחריות לאלימות הפיסית מוטלת, כמעט תמיד, על התוקף, והטלת אשם תורם על המותקף תהווה מסר שלילי לציבור ואף עשויה להתפרש כמתן לגיטימציה למעשים אלימים. "למעט מקרים בודדים, בהם נשקפת סכנה ממשית לחיי אדם או ליקיריו, אין אדם רשאי לקחת את החוק לידיו, ולהעניש באמצעות אלימות פיסית, אדם אחר על פגיעה שפגע בו" (ת"א 5380/03 עזבון המנוח אלכנסדר רחלין ז"ל נ' דניאל ציסין [2009]). לכן "לא בנקל יקבע בית המשפט קיומו של אשם תורם, מקום בו ביצע אדם מעשה אלים ואכזר מבלי שנשקפה לו או ליקיריו סכנה כלשהיא ממעשיו של התובע, או שהיה מדובר בקנטור ממשי שגרם לו לפגיעה בשיקול דעתו" (בת"א 15518-05-10 עיסאם סעד נ' מוחמד אל סעד [2012]).

11.              לפיכך, גם אם אקבל את גרסת הנתבעים בכל הנוגע לאירועים שקדמו לתקיפה במלואה, כפי שפורטה בתצהיריהם, עדיין אין לייחס לתובע אשם תורם כלשהו, שכן הנתבעים הם שנקטו באלימות הפיסית. לעניין זה יש לזכור שהנתבעים לא פגעו בתובע בחבטה בודדת שניתן להסבירה (גם אם לא להצדיקה) אלא תקפו אותו שניהם, תקיפה נמשכת, בקרשים, באגרופים ובבעיטות, והמשיכו בתקיפה גם לאחר שהתובע ניסה להימלט מהמקום. בנסיבות אלו אין אפוא מקום לייחס לתובע אחריות לתקיפה גם אם לקח חלק בויכוח מילולי לפניה.

12.              סיכום: נוכח כל האמור לעיל, ובהתאם גם להוראות סעיפים 24 ו-68 ל פקודת הנזיקין, אינני רואה מקום לייחס אשם תורם כלשהו לתובע. גם אם התובע הגיע למקום בניגוד לדין ולהסכמת הצדדים בבית-המשפט עדיין לא היתה כל סיבה שהאירוע יתדרדר לכדי תקיפה פיסית חמורה ונמשכת, ובמבחן האחריות המוסרית יש להטיל את האחריות במלואה על שני התוקפים. 

נזקי התובע